(נכתב ב 19.3.2023)
אי שם בחצי הראשון של שנות ה 90, בעודי נער בכיתה י”א השתתפתי במסע לפולין.
בלי להתייחס לביקורת על המסעות האלה, רגע אחד זכור לי במיוחד עד היום.
רצה הגורל, ובאותו יום שהמשלחת שלנו ביקרה באושווויץ, ביקרה שם משלחת של צוערי בה”ד 1. וכך יצא, שבעודנו מסתובבים בין הבלוקים של אושוויץ 1, עטופים ב- או מניפים את דגלי ישראל, נקלעתי כצופה למחזה חצי סוריאליסטי כשדווקא שם, בין הבלוקים, צוערי בה”ד 1 מניפים את דגל צה”ל ואת דגל ישראל, ובטקס קטן וצנוע שרים את “התקווה”.
ושם עמדתי, חצי מהופנט. כש 10 מטרים ממני אחד המלווים של המשלחת שלנו, ניצול שואה שהתלווה אלינו כעד, מוחה דמעה. המראה הזה לא עזב אותי.
יותר מאוחר באותו היום שרנו אנחנו את אותו השיר מעל המשרפה המפוצצת בבירקנאו. והמלים שיעקב, חברי באותם הימים, אמר לי בלילה שטסתי לפולין הדהדו לי כל הזמן בראש – “תזכור שלכל מקום שאליו אתה נכנס, לך יש את הזכות לצאת”.
המלים האלה, עם אותן התמונות, שרטו את השריטה שלהן. באותו הערב כבר ידעתי שעד כמה שזה תלוי בי, אני אהיה חייל קרבי בצה”ל.
כמה שנים מאוחר יותר, בתחילת 1996, בערב אביבי על רחבת המסדרים בלטרון, שרתי את אותו השיר; דקות ספורות אחרי שנשבעתי “להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת וחירות ישראל”. 4 חודשים אח”כ ענדתי צפרגול על החזה. שרתי את אותו השיר וזכרתי את אותה הבטחה מפולין.
27 שנים עברו מאז.
ובשבת האחרונה, בנס ציונה, עמדתי ליד הבן שלי כשהוא עטוף בדגל ישראל. ביחד עם אחיו הקטן ואמא שלהם, שרנו את אותו השיר, בסיום הפגנה.
ופתאום, אותן מילים בדיוק, ששרתי כבר עשרות פעמים בעבר בגאווה גדולה וחזה נפוח, מקבלות משמעות שונה מאוד.
כי החופש שלנו, למרות ששרנו עליו, היה תמיד שם. היינו צריכים את המסע לפולין כדי ללמוד ולהיזכר למה הוא חשוב. תמיד היה ברור למה אנחנו נלחמים, אבל לא היה לרגע אחד ספק שאנחנו חופשיים. ידענו שצריך לעמוד על המשמר, אבל תמיד כאנשים חופשיים.
צדקת הדרך הייתה מובנת מאליה.
אולי הדרך עצמה מלאה ג’עג’ועים, ולפעמים סוטים ממנה. אבל לא היה ספק למה אנחנו שם. ועל מה אנחנו שרים את אותן המילים.
ופתאום, קצת פחות ברור.
פתאום, כשאנחנו שרים על “להיות עם חופשי בארצנו”, זה כבר לא מובן מאליו.
והשיר אותו השיר, המילים אותן המילים, הדגל אותו דגל, הצבא (בגדול) אותו צבא.
רק התקווה שונה.